כיסוי ביטוח במקרה של תוכניות קונסטרוקציה שלא עומדות בתקן 

מהנדס הקונסטרוקציה אנטולי רוזנצוויג, רצה להיות תחרותי.

כאשר בעלי קרקע מבני ברק פנו אליו לקבל הצעת מחיר, רוזנצוויג מסר להם כי החישובים הסטטיים לשלדי מבנים שהוא מבצע, מוזילים את מחירי הבניה באופן משמעותי.

בעלי הקרקע התרשמו ורוזנצוויג זכה לקבל את העבודה.

אלא שרוזנצוויג לא גילה ללקוחותיו, כי הוא מצליח להוזיל את עלות הבנייה, משום שחישוביו הסטטיים נמוכים מאלה הקבועים בתקן הישראלי.

העובדה שחישובים אלה מסכנים חיי אדם לא הטרידה את מנוחתו של רוזנצוויג.

למרבה המזל, שלא כבמקרי האסון האחרים שפקדו אותנו, בעלי המבנים מבני ברק, לקוחותיו של רוזנצוויג, הבחינו מבעוד מועד כי המבנים החלו להיסדק. הם ביצעו מייד עבודות תיקון וחזקו את זיון הבטון במקומות הדרושים.

לאחר מכן הגישו בעלי המבנים תביעה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נגד רוזנצוייג על ההוצאות שנגרמו להם, עגמת הנפש וירידת ערך המבנים.

לרוזנצוויג הייתה פוליסת ביטוח אחריות מקצועית בחברת הביטוח הדר.

בפוליסה הסכימה הדר "לשפות את המבוטח בקשר עם...הפרת חובה מקצועית אשר מקורה במעשה רשלנות, טעות, או השמטה אשר נעשו... ע"י המבוטח".

הדר טענה כי לא ניתן לומר ברצינות שהתנהגותו של רוזנצוויג היא בגדר רשלנות, או טעות, או השמטה בלבד. מדובר בהתנהגות מכוונת.

הדר הסתמכה על שיחה שקיים רוזנצוויג עם חוקר מטעמה בה הודה כי חרג ביודעין מהתקן:

"...כידוע לכל חומר יש מקדמי ביטחון מבחינת החוזק שלו...אלא...אני צריך להיות גם איש שווק טוב ולהראות שאני מוזיל את הבניה כדי שיהיו מרוצים ממני שכן התחרות בשוק חזקה ואם לא מוזילים את המחירים על חשבון חסכון בחומר אי אפשר להשרד".

על בסיס דברים ברורים אלה, הסיק השופט ד"ר גבריאל קלינג, כי רוזנצוויג היה מודע מלכתחילה שתכנונו אינו תואם את התקן ודחה את תביעתו מהדר לכיסוי ביטוחי.

"כיסוי ביטוחי למעשים מכוונים נוגד את תקנת הציבור. לא יעלה על הדעת שמהנדס... יאמר בלבו שאין לו לחשוש מסטיה מהנאמר בתקן, כדי למשוך ולרצות לקוחות, באשר כל אירוע שיגרום לנזק יהיה מכוסה על ידי המבטח".

השופט קלינג הסתמך בעניין זה גם על סעיף 26 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-?1981 הקובע:

"נגרם מקרה הביטוח בידי המבוטח או בידי המוטב במתכוון, פטור המבטח מחבותו".

על פסק דין זה הגיש רוזנצוויג ערעור לבית המשפט העליון.

השופט קלינג החמיר עם רוזנצוויג יתר על המידה, הצרה השופטת מרים נאור.

לדעת השופטת "מעשה מכוון" קיים רק כאשר מטרת המבוטח היא לזכות בתגמולי ביטוח.

סעיף 26 לחוק הביטוח נועד, לגרסת השופטת, למקרים כמו גרימת הצתה מכוונת, או ביום פריצה על מנת לזכות בתגמולי ביטוח.

רוזנצוויג, לעומת זאת, לא התכוון לגרום למקרה הביטוח תוך כוונה לגלגל את התוצאה לפתחה של חברת הביטוח.

אכן, מודה השופטת, רוזנצוויג לא היה צריך לחשוב שיעלה בידו להקים בית בטוח תוך הוזלת העלויות.

אבל זה כל חטאו. הוא בסך הכל סבר שיעלה בידו להקים בית בטוח תוך הוזלת העלויות.

בודאי שבכך לא נהג כראוי, מסכימה השופטת, אך אין המדובר בגרימת מקרה הביטוח במתכוון.

השופטת נאור ערה לכך ש"בגישתו זו נותן בית המשפט העליון תוקף לכיסוי ביטוחי למעשים של מבוטחים הרחוקים מלהיות נקיים מרבב".

אולם לדעת השופטת גישתו של רוזנצוויג, גישת "יהיה בסדר", כלשונה, "ראויה לגנאי היא, אולם לא בהכרח שוללת היא כיסוי ביטוחי".

בימים אלה, נדונה בקשתה של הדר לקיים דיון נוסף בבית המשפט העליון בסוגייה זו.

אכן, מודה השופט אליהו מצא, פסק דינה של השופטת נאור מעורר קשיים. הוא עלול להתפרש כמעודד בעלי מקצוע להתפשר על סטנדרטים מחייבים של בטיחות משיקולים כלכליים צרים, מתוך ידיעה שלא הם יישאו בנזק, אלא חברות הביטוח.

אולם, בחינה מעמיקה יותר של פסק הדין מעלה, כי המדיניות המשפטית המונחת ביסודו מביאה לתוצאה יעילה וצודקת. מדיניות זו מטילה את האחריות החברתית והכלכלית ליצירת תמריץ להפחתת סיכונים בחברה, על חברות הביטוח במקום על כל מהנדס בנפרד.

מדיניות זו מכירה בתפקידן החברתי המיוחד של חברות הביטוח. היא מתיישבת עם התפיסה כי על חברות הביטוח, כמו על הבנקים, ניתן להשקיף כעל מעין סוכנות חברתית.

לחברת ביטוח, כסוכנת חברתית, יש תפקיד כפול.

ראשית, יכולת הקטנה מראש של סיכויי התרחשות הנזק, על-ידי ניסוח מפורש ובהיר של תחומי חלותה של הפוליסה, אשר ירתיע מבוטחים מלנהוג באופן שיסכן את כיסם.

שנית, כאשר חברת ביטוח נכשלת במילוי תפקידה האמור, יש לחייבה לשאת, בדיעבד, בנזקיהם של צדדים שלישיים תמי-לב. כך מושג פיזור הנזק בין כלל בעלי המקצוע המבוטחים, תוך יצירת "כיס עמוק" שלא יותיר את הניזוקים בפני שוקת שבורה.

על- מנת שחברת ביטוח תמלא את תפקידיה החברתיים, חיוני להביא לכך שהיא עצמה תישא בעלויותיה של עמימות בתנאי הפוליסה המנוסחים על-ידה, ואשר על יסודם נהנתה מפרמיות הביטוח.

על סמך נימוקים אלה, לא איפשר השופט מצא, את הבאת הסוגייה לדיון נוסף.

מסמך 369